חולים עם דלקת מפרקים שגרונית (rheumatoid arthritis) יכולים להיות מסווגים על סמך גיל הופעת המחלה, תוך הבחנה בין מחלה בהופעה מאוחרת (≥ 60 שנים) למחלה בהופעה מוקדמת (< 60 שנים). הנחיות הטיפול הקיימות אינן מצביעות על טיפול ביולוגי ראשון מועדף עבור הקבוצה המאוחרת. במחקר שממצאיו פורסמו לאחרונה בכתב העת Musculoskeletal Care, ביקשו חוקרים להשוות את זמני ההישרדות של הטיפול הביולוגי הראשוני בין חולים עם הופעה מוקדמת או מאוחרת.
עוד בעניין דומה
במחקר עוקבה מבוסס אוכלוסייה זה, חוקרים ניתחו רשומות רפואיות של שירותי הבריאות לאומית (Leumit Healthcare Services) וכללו את כל החולים המתאימים עם דלקת מפרקים שגרונית משנת 2000 עד 2017. החולים סווגו לקבוצות לפי הופעת מחלה מאוחרת או מוקדמת והושוו על סמך זמן ההישרדות של התרופה הביולוגית הראשונה שקיבלו.
העוקבה הסופית כללה 3,814 חולי דלקת מפרקים שגרונית, כאשר 2,807 (73.6%) סווגו כסובלים ממחלה בהופעה מוקדמת. תוצאות המחקר הדגימו כי תרופות ביולוגיות אנטי-ראומטיות המשנות מהלך מחלה (bDMARDs, biologic disease-modifying anti-rheumatic drugs) היו בשימוש תכוף יותר בקרב חולים עם הופעה מוקדמת בהשוואה לחולים עם הופעה מאוחרת (16.9% לעומת 7.8%, p < 0.001). בקרב חולים עם הופעה מוקדמת, לתרופה אתאנרספט (etanercept) היה זמן ההישרדות הארוך ביותר כתרופה ביולוגית ראשונה, בעוד שלאדלימומב (adalimumab) ולאינפליקסימב (infliximab) היו זמני ההישרדות הארוכים ביותר בקרב חולים עם הופעה מאוחרת. עם זאת, לא נצפו הבדלים בזמני ההישרדות של התרופה הביולוגית הראשונה בין חולים עם הופעה מאוחרת ומוקדמת, למעט התרופות אבאטספט (abatacept) וגולימומב (golimumab), שהיו להן זמני הישרדות ארוכים יותר בקרב חולים עם הופעה מוקדמת.
החוקרים מסכמים כי חולי דלקת מפרקים שגרונית בהופעה מאוחרת קיבלו טיפולים ביולוגיים בתדירות נמוכה יותר מאשר חולים עם הופעה מוקדמת. עם זאת, לא נצפו הבדלים מובהקים בזמני ההישרדות של התרופות הביולוגיות הראשונות בין שתי הקבוצות.
מקור: