במחקר אשר פורסם בכתב העת 'Annals of the Rheumatic Diseases', מטרת החוקרים הייתה להשוות את שיעורי התסמונת הכלילית החריפה (ACS) לשנה אחת, שנתיים ו-5 שנים, בקרב חולי דלקת מפרקים שגרונית (RA) המתחילים טיפול ביולוגי משנה מחלה (bDMARDs: biologic disease-modifying antirheumatic drugs) באחד מהטיפולים הזמינים היום, ולקבע את התוצאות הללו אל מול משוון של האוכלוסייה הכללית.
עוד בעניין דומה
החוקרים ערכו מחקר עוקבה תצפיתי על מטופלים מדנמרק, פינלנד, נורבגיה ושוודיה אשר החלו טיפול עם bDMARD במהלך 2008-2017. הזמן עד למאורע הראשון של ACS זוהה באמצעות קישורים לרשומות. החוקרים חישבו את שיעור ההיארעות (IR: Incidence Rates) לשנה, שנתיים ול-5 שנים לתרופה ומתחילת הטיפול, והשתמשו ברגרסיית קוקס על מנת להשוות את שיעורי ה-ACS בכל הטיפולים, תוך התחשבות בגורמי סיכון ל-ACS. אנליזות נוספות בוצעו בנפרד על תתי-קבוצות שהוגדרו לפי גיל, מספר ה-bDMARDs איתם טופלו בעבר, והיסטוריה של מחלות קרדיווסקולריות. כמו כן, החוקרים השוו את שיעורי ה-ACS לעוקבת התאמה מהאוכלוסייה הכללית.
בסך הכל נכללו 24,083 מטופלים במחקר (75% נשים, גיל ממוצע 56 שנים), המייצגים 40,850 קורסי טיפול. במהלך תקופת הטיפול המרבית (5 שנים, 141,257 שנות-אדם), אירעו 780 מקרי ACS (IR גולמי 5.5 על כל 1000 שנות-אדם). בסך הכל, שיעור ה-ACS בחולי RA היה גבוה יותר ב-80% לעומת השיעור באוכלוסייה הכללית. לכל הגדרות ה-bDMARDs והמעקב, שיעור ה-HR היה קרוב ל-1 (אתאנרספט כסימוכין), כאשר היוצא מן הכלל היה חלון הסיכון ל-5 שנים, שם נרשמו ממצאים לגבי אבטספט, אינפליקסימאב וריטוקסימאב.
החוקרים מסכמים כי שיעור ה-ACS בקרב חולי RA המתחילים טיפול עם bDMARDs נותר מוגבר בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. תחת שימוש קבוע עם bDMARDs, הסיכון לטווח הקצר, הבינוני והארוך משתנה מעט בין הטיפולים השונים.
מקור: